'תדר' תכנית דגל ייחודית לתמיכה וחשיפה ביוצר וביצירת מחול ופרפורמנס מקורית חדשה המעניקה מעטפת רחבה של ערוצי תמיכה מעשיים ומקצועיים, למחקר, קידום, שיווק וחשיפה ליוצר וליצירה למען השתלבות בתעשיית התרבות והאמנות בעיר.
לתכנית התקבלו 12 יוצרים ויוצרות מוכשרים אשר קיבלו מלגה למחקר ופיתוח יצירת מקור חדשה ורזידנסי במתקני הבית לצד ליווי מאנשי מפתח בתחום, לקידום יצירתם בין החודשים ספטמבר 2025 למרץ 2026.
אחת לחודש היוצרים מתעדים ומעדכנים את תהליך המחקר והיצירה בסטודיו. התהליך יוצג באתר בית יעל וברשתות
יוצר עצמאי, אמן רב תחומי, בוגר המסלול להכשרת רקדנים ורטיגו ולמד בתיאטרון החזותי בירושלים, ובית הספר לכיראוגרפיה כלים. עבודתו נובעת מהגוף, אך מבקשת לחשוב על הבמה כמכלול חי ופתוח הנושא מדיומים אחרים .
"מרווח המטבח" הוא דואט במרחב יום יומי שנשבר ומתפרק. גבר ואישה יושבים לארוחת ערב, אך מתחת לעיגול האור סדר העולם מתמוטט והבמה נפתחת אל החוץ, אל 'שם' שמעולם לא היה, או לפחות לעולם לא נכח. ניצן מיגלר, אמן צורף חזותי, משתף פעולה ביצירה ויוצר שולחן ארוחת ערב מעוות, המשדר תחושת זרות וחוסר יציבות דרך עיוותים של היום-יום, הבית. התאורה של יאן בולטוב משחקת בניגודיות בין "כאן" ו"שם", ומשפיעה על תנאי המחייה במרחב, ומדגישה את המתח בין הגוף, השפה, והתלות כחומר מנטלי ופיזי.
יערה חיים אחראית על המוזיקה, והפרפורמרים איתם זכיתי לעבוד הם עידו ברק ואיביגיל קרבי.
"מרווח המטבח" הוא דואט במרחב יום יומי שנשבר ומתפרק. גבר ואישה יושבים לארוחת ערב, אך מתחת לעיגול האור סדר העולם מתמוטט והבמה נפתחת אל החוץ, אל 'שם' שמעולם לא היה, או לפחות לעולם לא נכח. ניצן מיגלר, אמן צורף חזותי, משתף פעולה ביצירה ויוצר שולחן ארוחת ערב מעוות, המשדר תחושת זרות וחוסר יציבות דרך עיוותים של היום-יום, הבית. התאורה של יאן בולטוב משחקת בניגודיות בין "כאן" ו"שם", ומשפיעה על תנאי המחייה במרחב, ומדגישה את המתח בין הגוף, השפה, והתלות כחומר מנטלי ופיזי.
יערה חיים אחראית על המוזיקה, והפרפורמרים איתם זכיתי לעבוד הם עידו ברק ואיביגיל קרבי.
בהמשך חקירתי על נעליים והליכה, אני מבקש ליצור פסל חי שישמש כאקספוזיציה בימתית: גוף עומד בין תנועה לקיפאון, נושא את עקבות הדרך, חושף את היחס בין משקל, מגע וקרקע, ומזמין את הצופה לקרוא את ההליכה כמצב תודעתי.
כוריאוגרפית, יוצרת בינתחומית ואשת חינוך ושינוי. בוגרת MA בכוריאוגרפיה מ‑ArtEZ בהולנד. מציגה בעשרים השנים האחרונות בישראל, אירופה וארה"ב. מייסדת פרלמנט האמהות (עם מירב דגן) וקהילת אנ"ת לאמנים חברתיים (אמנות נותנת תרומה). בזירה הבינלאומית לקידום שיתופי פעולה בערוצי האמנות, חשיבה, מדיניות ושלום אחראי, לאחרונה בעיקר באמסטרדם (תאטרון פראסקטי) ולוס אנג'לס (עם פטריס קולורוס ועוד).
סולו אישי-ציבורי חדש מאת ובביצוע דניאל גליה קינד, חוקרת מחול ואם, מביא את הגוף כארכיון חי של תקופה מופרעת: בין הריון ולידה למלחמה, בין פעילות באמסטרדם ובעולם להחזרת החטופים-לבין ירושלים, בה הגוף עצמו חי את האימה. בין הפחד להסתחרר למטה עם הרוח לחיפוש תקווה אצל ארבעים אמהות ישראליות ועוד עשרות בינלאומיות, היצירה מבקשת לבחון את זיכרון הגוף: תאי ותנועתי; ואת יחסי הגומלין שבין גוף, רחם, תודעה ומציאות קשוחה וקשיחה. החלל יורכב משלושה קירות עליהם יוקרנו רגעים מתוך ארכיונים אישיים וציבוריים של פרלמנט האמהות ובתוכם תתקיים תנועה חיה רציפה. בשאיפה ליצור מרחב של עיבוד והאזנה המאפשר להכיר את צלקות הגוף ואת הידע החדש שנרשם בו.
נכנסת לסטודיו להתחיל את הרזידנסי רגע אחרי שחגגתי יום הולדת ארבעים וגיליתי שיש לי חור בבטן בצורת בקע. מה יותר הולם כתשובה לבקשה שלי לדעת מה נצרב בגוף שלי בשנתיים האחרונות, מה התאים רשמו בתוכם כשעברו בתוך הריון שני בתוך מלחמה ארורה, נוסעים בעולם ונוחתים בסוף בירושלים: ״ארכיון חי של תקופה מופרעת״.
רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית, בוגרת תלמה ילין וסמינר הקיבוצים. רקדנית מובילה בלהקת מיומנה ולהקת הפלמנקו הישראלית, השתתפה בסיבובי הופעות באירופה, יפן, דרום אמריקה וקנדה. יוצרת וכוריאוגרפית למופעים בתיאטראות מרכזיים (סוזן דלל, תמונע, גודמן,MASH,פסטיבל סמילנסקי), מנהלת תנועה לבמה ומנהלת תנועתית MAYUMANA SPAIN , זוכת מלגות יוקרתיות ופרסים. שיתופי פעולה עם יוצרים בינלאומיים וחברות מחול מובילות בישראל ובחו"ל.
בין פלמנקו מסורתי למחול עכשווי, בין גוף לחפץ. בתוך עולם של סדר, מסגרות אריזות, אישיות תרבותיות. סיפורה האישי של האמנית שעשתה רילוקיישן לספרד וחיה על מזוודה בין דירות ועד שמצאה את מקומה בספרד, מתקפת 7 באוקטובר השפיעה על שהייתה בחו"ל והפכה לחלוטין את תחושת השייכות וחיזקה את הזרות. חזרה לארץ למדינה אחרת שסועה כואבת. היצירה בוחנת את הרגע שבו כבר אי אפשר לסדר הכל יפה. הכאוס נשפך החוצה."Desempacada" -(לא ארוזה) היא יצירה אינטימית הבוחנת רגעים של פריקה, חשיפה ואי סדר מול הרצון לסדר ולהמשיך.
נובמבר 25. מחשבות מהתהליך: ״ככל שהלך והתהדק הזמן,הדס הייתה מוכרחה למצוא דירה.לא שותפים,דירת יחיד,מקום להרגיש בו בטוחה.זה היה עוד לפני המלחמה.הפרימיירה של הלהקה ממש עוד שבוע שבועיים והיא בין חזרות מעבירה מזוודות בין בתים של חברות במדריד.השיחות עם בעלי הדירה לא הובילו לפגישות והיא הייתה צריכה ביום לדבר עם לפחות 6 מתווכחים.הסאונד בסרטון האחרון לקוח מהזיכרון.מהחוויה ההיא.
שינוי הקול,טונציה,ווליום,שינוי השם?האם אני טוריסטה? אמנית? או טוריסטה רק עוברת אורח? מיזו אדה? הם היא הזהות החדשה שלי? האם היא בעצם שם ההופעה שלי
אמן רב תחומי, כוריאוגרף עצמאי ורקדן בירושלים, יצר והעלה בפסטיבלים ותיאטראות בירושלים כגון פביליון בצלאל, פסטיבל תמ"י וב"תיאטרון פסיק". רקד ב"אנסמבל כעת", להקת "תיאטרון מחול ירושלים", תוכנית ההכשרה של "ורטיגו" וסדנת המחול בקיבוץ געתון עם מגוון כוריאוגרפים מוערכים מהארץ והעולם, ועבד באופן עצמאי עם היוצר שרון פרידמן. כמו כן מורה לשיטת פלדנקרייז ומנחה לתקשורת מקרבת. ו המחול עבורי הוא שפה שבה הגוף והנפש מספרים סיפור הקושר בין רוח לבין חומר ומפיח חיים בצורה, אולי בדומה בגולם מהמיסטיקה היהודית.
שפת התנועה מעמיקה חיפוש אחר נוכחות, דיאלוג ורגישות, ואני שואף ליצור מרחב פתוח להבעה ולביצוע כמעיין הדדי שופע הקושר בין המבצעים לקהל וקשור להוויתם.
יצירת מחול-פרפורמנס, דואט המתקשר עם הקהל. מטרת היצירה היא לנסח דרך הגוף מכנה משותף אוניברסלי רגשי, על ידי ייצוג פיזי של רגשות שעולים מתוך הרקדניות והקהל. הרגשות שזורים אחד אחרי השני ובונים מהלך. השפה התנועתית כוללת מחוות נוגעות עדינות לצד תנועות עצמתיות והבעתיות השזורות בסיפורים מהחיים. הכוונה היא לחזור לפשוט והלא דווקא יפה המניע אותנו, לפני כל השיפוטים והביקורתיות – אל הקול הפנימי שמתורגם לתנועה חיה על הבמה.
פעם ראשונה בתל אביב.
בסטודיו של פלייבק מחול, אצל שירלי לגום. חלל אחר, עיר אחרת, קצב אחר בגוף. ועדיין אותה שאלה שמלווה אותי: מה באמת עובר.
הפעם ניסינו בתחילת המופע משהו חדש. הרקדניות רוקדות, והקהל צריך לנחש איזה רגש הן רוקדות. בלי כותרת, בלי הכנה מוקדמת. גוף שנכנס לתנועה, נופל, קם, מתגלגל, קופץ. מחיאות כפיים קבועות מחזיקות את הזמן, כמו מטרונום פשוט וחשוף. אי אפשר לברוח ממנו, צריך להיכנס אליו.
היה בזה משהו משחקי, כמעט תמים, אבל גם מאוד חשוף. לראות אם מה שאנחנו מרגישים באמת עובר. אם הקהל מוכן לקחת חלק, לא רק לצפות אלא להשתתף, לנחש, לטעות, להתקרב.
החלל היה קטן ואינטימי. רצפת עץ, קירות כחולים, שרפרפים בצד. אפשר היה לשמוע נשימה, חיכוך של גוף ברצפה. כשעובדים קרוב, אי אפשר לזייף. כל מאמץ נראה, כל היסוס מורגש.
יצאתי מרוצה, כי אני מרגיש יותר ויותר שבאמת אנחנו יכולים להיות כנים. לא רק מול הקהל, אלא קודם כול בינינו. בתהליך עצמו. במפגש ליווי מנטורינג אישי עם דנה רוטנברג נפתחה אפשרות לחשוף באמת את הדינמיקה: כוריאוגרף–רקדנית, רקדנית–כוריאוגרף. לראות איפה יש הקשבה, איפה יש כוח, ואיפה אנחנו לפעמים עוקפים רגש במקום להישאר איתו. זה לא תמיד נעים, אבל זה מדויק.
מתוך זה התחיל להיווצר חיבור אמיתי. כזה שגם מי שמשתף בחוויה וגם הרקדנית מרגישים משהו שממנו יכולה לקרות תנועה. משהו שמתחיל בפנים ומוצא דרך החוצה, לגוף ולחלל. אני חושב שזה התבטא גם במופע. לא כאמירה גדולה, אלא בתחושה. ברגעים שבהם התנועה לא בוצעה, אלא פשוט קרתה
רקדן ויוצר עצמאי כיום בשנה השנייה בסדנא של ורטיגו ולאחר שנה במסגרת ״הקבוצה״ בהובלת ענת כ״ץ.
מערכות יחסים רומנטיות הן מקום שבו הטראומות המוקדמות הכי עמוקות שלי נפגשות אחת עם השניה , ואיתי.. האתגר הזה שאני חווה בכל פעם שקשר אינטימי נוצר הוא מקום שאני חוקר ורוצה להמשיך לחקור בחיים האישיים שלי – איך הקושי הזה מתבטא בגוף שלי? איך זה מתבטא אל מול פרטנרים שונים?
המחקר הפיזי ביצירה מתבצע באמצעות לולאה שמחברת בין שני הרקדנים בקשר פיזי וגורלי — פנטזיה של שליטה וודאות בתוך עולם חסר ודאות. אנחנו קשורים בלולאה שמסמנת טריטוריה של כל אחד מאיתנו בנפרד ושל שנינו יחד. טריטוריה שמגדירה את האחד, מגדירה את השניים, ומכאן עולות השאלות: איך שניים נהפכים לאחד? והאם זה בכלל אפשרי?
בחודשי וחצי האחרונים עינת ואני חווינו קשיים של דינמיקה וביכולת להיות נוכחים וחיוניים אחד עם השנייה בסטודיו. החלטנו שאני ממשיך עם רקדנית חדשה, מה שמאוד תואם ליצירה – לפעמים הפערים גדולים וקשה לגשר על הקושי שעולה באינטרקציה. זה נותן לי מסקנות על הכיוון לרקדנית הבאה ועל מה אני צריך בפרטנרית לריקוד ולחיים. התהליך של היצירה והתהליך שלי בחיים הולכים יד ביד וזה מה שאני כלכך אוהב בזה, אני מתפתח כאדם וכיוצר במקביל ובדרכים שמשלימות אחת את השנייה. החומר התנועתי עובר תהליך של שדרוג, תהליך של לקחת חומר בנוי ולהפוך אותו לחומר שמקשיבים בו אחד לשנייה ולא עושים על אוטומט.
רקדנית, יוצרת ומורה למחול. בוגרת תיכון האקדמיה ובעלת תואר ראשון B.Dance ותעודת הוראה מהאקדמיה הגבוהה בירושלים. רקדה באנסמבל האקדמיה, להקת תיאטרון מחול ירושלים ובפרויקטים שונים עם מחול שלם.
מ 2014 רקדנית בלהקת תיאטרון מחול רנה שינפלד ומ 2019 גם יוצרת עצמאית. יצירותיה הוזמנו לפסטיבלים בישראל, איטליה, גרמניה, רומניה וסינגפור ונבחרו להופיע באוסטריה, בלארוס, טאיוואן ודרום קוריאה.
זכתה במענקים ותמיכות מטעם הקרן ליוצרים עצמאיים – משרד התרבות והספורט, JCU, יעל – בית ליוצרי מחול ופרפורמנס עצמאיים בירושלים והמחלקה למחול – עיריית ירושלים.
דואט ביצירה משותפת עם צביקה היזיקיאס. אנו רוצים לחגוג את החיים – על הבמה ובמרחב הציבורי. ההשראה מהאופטימיות הישראלית ומהיכולת לראות את האור גם בזמנים קשים מעירה בנו את הצורך להביע ולשתף את האמונה ושמחת החיים.
היצירה לא רק מציגה אופטימיות, אלא בוראת אותה – במפגש חי בין יוצרים, גוף, מוזיקה וקהל.
באמצעות שפה תנועתית גרובית, מוזיקה קצבית ואווירה קלילה, אנו מבקשים ליצור מרחב של שמחה, קצב ונשימה משותפת. ביטוי למחול שמתחיל בגוף ונוגע בחיים עצמם – חיוני, מרומם, ישראלי.
אחרי המפגש עם המנטורית מאיה ברינר, נשארנו עם השאלה: מה זה גרוביות? מה הגרוביות הטבעית של כל אחד? ועוד כל מיני שאלות סביב זה. חזרנו לגרעין הראשוני של הרעיון ליצירה הזו והתחלנו להתעמק בה דרך הדלת שהמנטורית פתחה ובעצם דייקה לנו. אנחנו סקרנים לשהות קצת בדבר הזה ואחר כך לראות לאן זה יוביל אותנו.
ילידת 1999 מז׳נבה, היא רקדנית וכוריאוגרפית נלהבת. היא הוכשרה בז׳נבה, לידס וישראל, וחקרה גישות מגוונות לתנועה, שבעקבותיה הקימה יחד עם שותפיה את Muses Lodyina, קולקטיב המשלב מחול עכשווי ומוזיקה אלקטרונית. לאחר הפסקה אישית, חזרה ללימודיה באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. כמייסדת קולקטיב AM, היא יוצרת חוויות סוחפות המשלבות מחול, אמנות חזותית וביצוע חי.
במרחב תלוי ומשתנה, הגוף זורם דרך צורות רכות ונענות—מרחף בין נוכחות להיעלמות, פיסול וטקסטילים אורגניים נארגים לעור חי, הנושם את רגשות הגוף ותנועותיו, ומטשטשים את הגבול בין מחסה לחשיפה, בין הגנה לאינטימיות שבשבריריות, בין אדריכלות לבשר
אלה הם הצעדים הראשונים שלי בחקירת הוויזואלית של המרחב שאני רוצה ליצור. השבוע תליתי רק פיסת טול (בד שקוף) ותלבושת, כדי להרגיש כיצד אב־טיפוס קטן “נושם” בתוך המרחב. אפילו ההתחלה המינימלית הזו כבר רמזה כיצד הפרפורמרית תאכלס את הסביבה — לאט, כמעט במצב של תלייה.
היצירה נפתחת בזמן שקט שנמתח, ומאפשרת לקהל להיכנס לעולם שאני פותחת. התנועות מופיעות כקו עדין, כמעט מוזיקלי, המחליק בתוך שכבות של רעש לבן.
במקביל, אני עובדת עם צמיחת שורשים — צופה כיצד הם מתפשטים, נאחזים ומחפשים כיוון. נוכחותם מכניסה חיים אל המרחב הבנוי מאזורים לא נוחים, לא מוגדרים, ומשקפת את מיקומה של המבצעת בתוך מרקמים עדינים ומשתנים.
בתוך האטמוספירה התלויה הזו, הפרפורמרית מופיעה כפסל בפני עצמו — לא כתוספת לחלל, אלא כמי שנובעת ממנו. כל חומר, כל מרקם, מכוון את הצופה אל המסע הפיסולי שהיא מגלמת. נוכחותה נעשית חומר חי, מיטלטלת בין גוף לאובייקט, בין הופעה להיעלמות — ויוצרת טריטוריה שבה התנועה הופכת לצורה, והצורה מתחילה לנשום.
כוריאוגרפית, במאית, רקדנית, מורה למחול ומנהלת אומנותית. בעבודותיה, יוצרת סינתזה בין התרבות המזרחית לזאת המערבית. כל זה בא לידי ביטוי ביצירת מחול עם שפה הבעתית של תיאטרון מחול. בין יצירותיה הקודמות בתחום תיאטרון מחול: 'הנשים היושבות על שפת הבאר'(מופע באורך מלא), 'חמסין'(מופע באורך מלא), 'מים ואהבה', 'הפסקת אש', 'מסע', 'מבטן הדרקון'. מביימת סרטי מחול, מנהלת אומנותית את פסטיבל ממשית מבית רשות הטבע והגנים במשך חמש שנים. מנהלת אומנותית ומביימת את פרויקט STARTART ביוזמת " יעל – בית ליוצרי מחול ופרפורמנס עצמאיים בירושלים" מבית המחלקה למחול בעיריית ירושלים. מפתחת קורס מיוחד במחול יצירתי במסגרת פרוייקט" אמנות נפתחת לרווחה" מאת אגף הרווחה, המחלקה לאמנות פלסטית והמחלקה למחול בעיריית ירושלים. עבודה עם נשים ממעגל האלימות והגיל השלישי בהנחיה משותפת עם עובדות סוציאליות.
מופע סולו אישי, שמרכז את התנועה שלי כפי שהתייצבה בגופי ב17 השנה האחרונות. אני עדיין בתהליך להבין אותה. מרכז ההשראה למופע זה הוא מגדל של יומנים אישיים, חלקי מילים, שנותנים רגעים של גילוי ופתיחת סודות. מופע שבו שתי האהבות הכי גדולות שלי, ריקוד ומילה נפגשים מהמקום הכי אישי וחשוף. המופע הופך להיות ערב שירה, מופע מחול. שבו טקסט ותנועה, אור וחושך הופכים להיות כלים שלמים לכדי רגעים פיוטיים על הבמה.
יש בי התנגדות…
ותוהה עם עצמי מדוע לכתוב על התהליך היצירתי שלי. אבל מבינה שהמופע הזה הוא קצת אחרת. הפעם אני צוללת עמוק עמוק לתוך המילה הכתובה ובתוך זה לתהליך היצירתי התנועתי.
מהבוידם (ממש עמוק מתוך הבוידם) הוצאתי את כל המחברות הישנות שלי. זה הופך לערב שירה. אף פעם לא דיברתי על הבמה כחלק ממופע וזה קרקע לא בטוחה, מסעירה ומרגשת ומלאת אימה עבורי.
איך בכלל מתחילים למצוא טקסטים מאין סוף מחברות ומצבים רגשיים שנותר לי להביט בהם ברטרוספקטיבה. כמו מפתחות למגירה נעולה המחוברים לזיכרון, לזמן, לעבר, לרגש.
אשתמש במילה אחת לתאר זאת- בלאגן.
בלאגן של מילים וקטעי טקסט, בלאגן של משפטי תנועה וחלקי כוריאוגרפיה, מחברת את הכול כמו תלאים. תוהה אם בסוף תצא שמיכה מכל הדבר הזה או לפחות איזה מופע מחול.
יוצרת תיאטרון תנועה עצמאית, מקימת קבוצת BLACKBOX. בעלת תואר B.Ed בבימוי סמינר הקיבוצים. עבודותיה מציגות בתל אביב (קאמרי, מוזיאון תל אביב) ירושלים (בית מזי"א, תיאטרון ירושלים ) ובהיכלי תרבות ברחבי הארץ. הן זכו לתמיכות ממשרד התרבות, קרן יוצרים עצמאיים, קרן רבינוביץ ומפעל הפיס, זכו בפרס הכוראוגרפיה ומועמדות לפרס המחזה, מוסיקה ועבודת אנסמבל בטקס פרסי הפרינג.
עבור ההפקה המוצעת הוזמנה יעל סלור לשהות אמן 'מגדה' (מועצה אזורית מגידו).
מופע פרפורמנס ללא מילים אודות אישה העוברת מסע של התעוררות תודעתית. מה שמתחיל כמסע אל ה'הוא' – השליט, בעל הכח, זה שיעזור ויציל את מצבו של אביה החולה, מתברר כמסע אל תוך הנפש, אל החלקים הרדומים והשתחררות מכל מה שמעכב אותה מלהתקרב אל האור הגדול בה.
"המסע אל ההוא שיושב למעלה" מבקשת לשאול מהו הכוח שיש לאדם לשנות את מציאות חייו — גם כשהדרך נראית חסומה. כמה מהפוטנציאל שלנו נותר רדום? אילו רעיונות מכשילים, פחדים או קולות עבר עדיין מונעים מאיתנו לראות את האור שלנו ולהשמיע את קולנו בעולם? היצירה מזמינה את הצופה להביט פנימה, לפרק אמונות ישנות, לרפא חסימות, ולפתוח אפשרות למעבר למישור חדש של הגשמה. באמצעות תנועה, דימויים ופיזיות עדינה ואינטנסיבית כאחת, אנו מקוות לאפשר לקהל לראות את עצמו באור חדש ולנסח מחדש את האפשרויות הפתוחות לפניו.
בווידיאו המצורף אנו חוקרות דמות שמופיעה לפתע בחיינו ומערערת את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. דמות שמעניקה פרספקטיבה אחרת על המוכר והידוע. אנחנו בודקות את השפה התנועתית שלה, את הדימויים שהיא מייצרת ואת הפעולות שהיא מביאה — ובעיקר משתעשעות ומתרגשות מרעיונות שממלאים אותנו שמחה.
ענבר ואני משתפות פעולה זו הפעם השלישית, הפעם ענבר בתור רקדנית יוצרת בתוך הפרוייקט "המסע או ההוא שיושב למעלה".
זו זכות גדולה בתוך האינטניסיבות של היום יום להצליח לקיים מחקר אומנותי השואל שאלות עמוקות על שפה בימתית ותנועתית ולצקת לתוך כלים אומנותיים את הרעיונות הפילוסופיים – רוחניים בהם אנו עסוקות.
מהרגע שדורכת כף רגלנו בסטודיו – אנחנו נכנסות לבועה שלנו. החלל הופך להיות חלל תודעה ואנחנו צינור להעברת מידעים. העולם שבחוץ נעלם, המיינד מתנקה, התדר עולה ואנחנו מתמסרות לכאן ועכשיו ולמה שמוליד הרגע.
יש תחושה של פעולה אלכימאית – אנחנו יכולות לדבר ולדבר…אבל רק כשהרעיונות והנתונים איתם אני באה עוברים דרך הגוף של ענבר – הקסם מתרחש. היצירה מתחוללת ונוצרת משמעות חדשה הממלאת אותנו בסיפוק והשראה.
תודה ליעל – בית ליוצרי מחול ופרפורמנס עצמאיים על ההזדמנות ולך ענברי על החיבור הנשגב
רקדנית וכוריאוגרפית עצמאית, בוגרת תוכנית ההכשרה של להקת ורטיגו. השתתפה כרזידנטית יוצרת בפסטיבל ADF (2025) ורקדה בלהקת יניב הופמן. יוצרת מחול פיזי-רגשי העוסק בקשרים אנושיים, חוויות חיים אישיות ופרדוקסים של זהות ואינטימיות. מנחה סדנאות “תנועה מרפאת” בישראל ובעולם.
"ההתנהגות היא הפונקציה של האדם ושל השדה בו הוא פועל" קורט לוין (אבי הפסיכולוגיה ההתנהגותית)
האם השדה שבו אנו נמצאים מיטיב איתנו ומה קורה כשאנו עוברים לשדה אחר? האם נוכל להתקיים יחד בהרמוניה למרות השוני בנינו?
היצירה עוסקת בשניים אשר נעים בין מרחבים רבים עד שמגיעים להקשבה ולאהבה. בתוך מציאות רועשת, לזוג לוקח זמן למצוא מקום מקום, יציב ושקט לשהות בו. ביחד הם מגלים את הסגולה של נשימה, מבט ומגע.
כולנו בסוף חוזרים לאותם הלופים בחיינו. במרדף אחר משהו, בניסיון להשיג או בבריחה מהמציאות. ובתוך הטירוף מגיע תמיד רגע של שקט. של הפסקה. התבוננות והתפקחות. ואז אנו נעים ברוך ומתוך אהבה. גילויים חדשים וקסם בדברים הקטנים. אנו חיים בשדה מגנטי. ממגנטים אלינו אנשים שבסך הכל מהווים מראה לתוך מה שמתחולל בתוכנו.
אמנית רב-תחומית, כוריאוגרפית, במאית, רקדנית וכותבת. יוצרת מחול, תיאטרון חזותי ופיזי, וידאו, סאונד וכתיבה. בעלת תואר ראשון במחול מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. למדה לקראת תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ובוגרת של התוכנית הדו-שנתית ללימודי מחול ויצירה של ביה"ס "הקבוצה", ולימודי משחק בסטודיו מאיה בכר. כיום היא סטודנטית לתואר שני במחול, עם התמחות בכוריאוגרפיה, באקדמיה למוסיקה ולמחול.
ביצירותיה ג'וי חוקרת את הקשר בין שפת הגוף לשפה הכתובה והשפה המדוברת. היא הוזמנה להציג אותן בפסטיבל הקולנוע באתונה, בפסטיבל סרטי האמנות של ברוקלין, בפסטיבל הקולנוע העצמאי של קיוטו בפסטיבל הפרינג' ירושלים, במחול שלם, בתיאטרון החנות, במוזיאון רמת גן לאמנות, במוזיאון זומו, בגלריה אלפרד, בסדנאות האמנים בתל אביב ועוד. כפרפורמרית וכדרמטורגית, ג'וי שיתפה פעולה עם אמניות חזותיות ויוצרות מחול כדוגמת הילה בן ארי, עדי ארגוב, יערה צח, שרון ולבסקי ואחרות. מורה לאימפרוביזציה במחול, קומפוזיציה, כתיבה יוצרת ופילאטיס. בנוסף לפועלה כאמנית, ג'וי היא כותבת, עיתונאית ומבקרת אמנות ומחול. כתיבתה רואה אור במגוון עיתונים וכתבי עת, ובהם: מגזין פורטפוליו, עיתון "הארץ", ערב רב, מגזין Creative Writing, הג'רוזלם פוסט, Flash Art, Collectors Agenda, The Art Newspaper ואחרים.
בחודש שבו התחלתי את שהות האמנית שלי בסטודיו "יעל" במסגרת תוכנית "תדר", היצירה המתוכננת שלי התקבלה לפסטיבל "שירות חדרים" הירושלמי, מבית קבוצת ק.ט.מ.ו.ן וביוזמתו של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי אלעד שכטר.
הקונספט של הפסטיבל הוא שקבוצת כוריאוגרפים יוצרים יצירות תלויות-מקום עבור חדרי מלון בירושלים. בכל מופע יש מקום לקהל מועט ביותר, שכן מדובר בחדר מלון.
העבודה לקראת הפסטיבל בשלושת החודשים האחרונים חידדה את הכוונות שלי במהלך העבודה בסטודיו ב"יעל". זה היה מרתק וגם מאתגר: איך אני אמורה לתרגם את הרעיונות הגופניים, הטקסטואליים והמוזיקליים שיש לי לכדי מופע בחלל קטן מאוד, שטרם ראיתי, שיש לו תפאורה ונראות שמוכתבות מראש? איזה סוג של יחסים אני רוצה ליצור עם הקהל בחלל שכזה? ואיך אני יכולה לצקת לתוך הנתונים הקיימים את השאלות שמעניינות אותי בימים אלה כיוצרת וכאישה בעולם?
רקדנית ויוצרת, במקור מאלוני הבשן, רמת הגולן. בתיכון למדה במגמת מחול טבריה ולאחר לימודיה למדה בסדנא להכשרת רקדנים מקצועיים של ורטיגו, לאחר מכן למדה תכנית בין NOD Torino לאומית לרקדנים באיטליה. רקדה ב'להקת אדמה' והשתתפה בפרוייקטים נוספים ביניהם: היצירה "שרה" (הדסה ברנס), "היי את" (שיר צטנר), "רדיו כוריאוגרפיה" (נטע וויזר), "אנסמבל המעבדה", Peyyerns" (יוני רעם), "להקת מחולה" (סופיה גנדלמן), למדה ועבדה מעט עם הכוריאוגרפית קרן חורש בגון השתתפה בקליפים והפקות צילומים. יצירה עם חן בצלאל את הדואט "נק' 0" ו"בין לבין לבין…" שעלו במספר פסטיבלים ביניהם "יפו עד אגריפס", "פסטיבל בואנה", "פסטיבל ורטיגו" "ירושלים מארחת" ועוד…
כיום עובדת על יצירת טריו חדשה, מופיעה באדמה, רוקדת בפרוייקט של היוצרת הילה וניצה ומלמדת מחול ויוגה במסגרות שונות.
היצירה מתעסקת בתהייה על האופן שבו משתנים חיצוניים ופנימיים משפיעם על תחושתנו – ומה קורה כשאותם משתנים חורגים מהתלם, משבשים את המוכר. האם נעים ולא נעים הם מצבים מוחלטים, או שמא מדובר בפרשנות משתנה, צלוית הקשר? מהו אותו רגע שבו משתנה קטן כמו עוצמה, תדירות או משך, מכריע את התחושה כולה ומטה את החוויה לכאן או לכאן. מתוך כך נולדת קריאה להתבוננות מחודשת, בתנועה ובתפיסה האם אנחנו חווים את הדברים כפי שהם, או כפי שפירשנו אותם? ההזמנה לחשוב מחדש על הקיים ולהכיר במשמעות הסביבה והמשתנים, מהדהדת את הלב הפועם של היצירה. היא אינה מבקשת לאשר את המציאות, אלא לערער עליה – לרגע אחד – דרך גוף,תנועה, תחושה והשתנות.
"מה זה משנה?" היא היצירה ששקד מפתחת במסגרת תוכנית תדר; יצירה שמתעסקת בתהייה על האופן שבו משתנים חיצוניים ופנימיים משפיעים על התחושות שלנו.
שקד שואלת שאלות, ודרך היצירה היא חוקרת את הפוטנציאל הגלום בשיבוש. היא מציעה התבוננות מחודשת בתנועה ובתפיסה – האם אנחנו חווים את הדברים כפי שהם? או כפי שפרשנו אותם? היצירה המרתקת הזו באה לערער על המציאות דרך הגוף, התנועה, התחושה וההשתנות.
סלו טקס מיילו-
החלק הזה עבורי הוא טקס מים בגלל שהריכוז הגבוה בתחושות הגוף מייצרת אנרגיה טהורה, נקייה כמו אנרגיה של מים.