"מרווח המטבח" הוא דואט במרחב יום יומי שנשבר ומתפרק. גבר ואישה יושבים לארוחת ערב, אך מתחת לעיגול האור סדר העולם מתמוטט והבמה נפתחת אל החוץ, אל 'שם' שמעולם לא היה, או לפחות לעולם לא נכח. ניצן מיגלר, אמן צורף חזותי, משתף פעולה ביצירה ויוצר שולחן ארוחת ערב מעוות, המשדר תחושת זרות וחוסר יציבות דרך עיוותים של היום-יום, הבית. התאורה של יאן בולטוב משחקת בניגודיות בין "כאן" ו"שם", ומשפיעה על תנאי המחייה במרחב, ומדגישה את המתח בין הגוף, השפה, והתלות כחומר מנטלי ופיזי.
יערה חיים אחראית על המוזיקה, והפרפורמרים איתם זכיתי לעבוד  הם עידו ברק ואיביגיל קרבי.

״אחרי שנתיים של הישרדות אני מחפשת אדמה בתוך תקופת הבין לבין הזאת. מה יושב בתוך התאים שלי, מה התיישב בהם והפך להיות השפה התנועתית המיידית שלי? מה ההבדל בין דפוסי התנועה וההתנהגות לבין הזכרון התאי? אני מרגישה שאני רוצה להגן על התאים, לנסות לרפא אותם. להתייחס אליהם בעדינות רכה, כמו לניו בורן.

בלילה שלפני חזרת החטופים החיים פגשתי את חברי הטוב שאחותו נחטפה וחזרה בעסקה הראשונה בכיכר. זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי את החיוך שלו. זה חיוך מהחיים שלפני שבא לבקר לרגע. באותו רגע הבנתי שהבן השני שלי לואי לו-יהי, (בעממית לואילו), לא הכיר אותי שלפני המלחמה. הוא לא הכיר את איך שהחזקתי את הגוף, את החיוך שלי, את השטויות, את הצחוק. זה לא שהם לא קיימים, אבל הם נטועים בתוך מציאות אחרת לחלוטין״.

היצירה עוסקת בחווית המעבר דירה,רילוקיישן למדריד לפני המלחמה והיותי ישראלית במדריד בעת פרוץ המלחמה ואחריה.הרצון להשתייך מול תחושת הזרות, בדידות,פחד שחשתי במדריד.
התהליך בחודש אוקטובר צמח מתוך עבודה קולית.שיחזרתי שיחות שניהלתי במדריד עם שוכרי דירה.מתוך שיחזור השיחות,מצאתי משפטים שנהגתי לומר על עצמי שחזרו על עצמם.עבדתי עם המשפטים ומתוכם נוצרה העבודה התנועתית.ככל שהפתיחות הוורבלית גדולה יותר כך מבחינה תנועתית החומרים מתרחבים יותר,גדלים.נוצר סוג של שיח בין השיתוף הורבלי לשיתוף התנועתי.לרגעים מסכימים לרגעים צועקים זה על זה. ואני בינהם.אולי מנסה לתווך,לגשר,לאחות.לסלוח.
פאזל של חתיכות זיכרון נאספות לאריזה אחת,למזוודה אחת.

אני מפעיל את המצלמה ומרגיש איך הגוף מתחיל לדבר לפני שאני חושב. תנועה קצרה, קופצנית, אוויר נפלט בקצב של מכונה שמנסה להוריד עומס. זו העצבות שעולה יחד עם העצבים. לא סיפור גדול, אבל הוא פוגע בדיוק במקום הרגיש. מתנה שקיבלתי, כוונה טובה, אבל בזבזנית מדי. רחוקה מהמאמץ שאני עושה לשמור על הסביבה האקולוגית ועל תחושת האחריות שאני נושא איתי ביום יום. משהו בזה מצית בי חוסר שקט.
לאט לאט הגוף מתמסר. התנועה מתארכת, מתרככת, הופכת לסיבוב שקט שמחפש נקודת נשימה. מתוך כל הרעש מופיעה גם האפשרות להיתמך. הידיעה שיש מישהו קרוב שאפשר להישען עליו. לא רק מבחינה כלכלית, גם פשוט בשביל הקשבה. בשביל לא להחזיק הכל לבד.
הסרטון נגמר בחיבוק. רגע פשוט שמחזיק את המורכבות. גם התסכול על מה שלא מסתדר עם הערכים שלי, וגם המגע האנושי שמאפשר לי לנשום עוד פעם אחת, אחרת.

היצירה עוסקת במחשבות הכי עמוקות שלי, הכי ילדותיות שלי והכי כמוסות שלי — בכל מה שנוגע למערכות יחסים רומנטיות. רגשות כה עמוקים שאני לומד להכיר תוך כדי התהליך.

אני ועינת חודש וחצי לתוך תחילת העבודה. התהליך שאנחנו עוברים בינינו הוא מאוד רגשי — בדיוק כמו המחשבות שלי — ומאוד עוזר לשפה הפיזית להתהוות. אילתרנו ושיחקנו בחזרות הראשונות הרבה סביב מחשבה על טונוס והחזקה צמודה אחד לשנייה, שמתפרקת לפתע לשחרור פתאומי — יישום פיזי לתחושות שלי של “אני יותר מדי” בשביל הפרטנרית שלי, ולשאלות כמו “מתי להתקרב? מתי להתרחק? מה הדבר הנכון לעשות כרגע?” — שאלות שכולנו שואלים את עצמנו כל הזמן.

עבדנו הרבה עם צד אחד פאסיבי וצד אחד אקטיבי, סביב השאלה “מה אני צריך/צריכה מהפרטנר/ית שלי?” — שאלות שמובילות אותנו וימשיכו להוביל אותנו גם בחזרות הקרובות, כשנתחיל לבנות את הרצף למשהו בנוי וחקוק.

אנחנו עובדים עם לולאה שמחברת אותנו פיזית — רעיון שיושב לי בראש כבר כמה שנים. המחקר הפיזי מאוד מעניין ומאתגר, אך היה לי קשה כיוצר להבין איך הוא מתחבר לרצף של היצירה, ומה באמת הלולאה הזו מסמלת עבורי במערכות יחסים רומנטיות. האם הלולאה היא הפנטזיה הכמוסה שלי? מה היא עבור עינת? איך זה ייראה לקהל? אלה דברים שנבדוק ונדבר עליהם בחזרות הקרובות

"Celebrating Life” היא יצירה משותפת שלנה ריקנר ביחד עם צביקה היזיקיאס מפתחים במסגרת תוכנית תדר בנושא – לחגוג את החיים; יצירה ששמה בפרונט את הגישה החיובית והאופטימית לחיים שמאפיינת את העם היהודי והישראלי. "כרגע אנחנו מרגישים שאנחנו במקום של גילוי, לצד רעיונות שבאנו איתם מלכתחילה, אבל אנחנו גם בנקודה שאנחנו נהנים מאזור האימפרוביזציה, מהפיזי והתחושתי, לצד שיח שמתקיים כל הזמן בינינו, שיח מילולי, שיח תנועתי, ומחקר אנרגטי, פיזי, מוזיקלי. אנחנו לא מגיעים מקובעים אנחנו רוצים להשאיר קצוות פתוחים. כדי שהם יוכלו לגלות לנו דברים שאנחנו לא יודעים שיקרו. דברים שיפתיעו אותנו. אנחנו מאוד סקרנים כל הזמן להביא משהו ותמיד מופתעים מחדש מהעבודה בינינו, מהדברים שקורים. זה רגעים קסומים.. פתאום פיק, קרה משהו, איזה ניצוץ. זיקוק."

במהלך החודש האחרון, עבודתי התמקדה ביצירת סדרת תלבושות חדשה. שלב זה כלל חקירה אינטנסיבית של מרקמים, מבנים וחומרים — בחינה כיצד הם יכולים לבטא מתח, התנגדות ושבריריות. כל תלבושת נוצרה כאובייקט פיסולי וכהמשך אפשרי של הגוף. כעת, משהושלם תהליך היצירה, החלקים הללו מוכנים להיכנס לשלב חדש של מחקר בסטודיו.דרך לבישה, תנועה ואינטראקציה פרפורמטיבית, אחקור כיצד הצורות הללו מתורגמות לשפה גופנית — כיצד הגוף מפעיל את החומר, וכיצד החומר בתורו מעצב תנועה, רגש ונוכחות. תהליך מתמשך זה ממקם את העשייה שלי בצומת שבין פיסול, תלבושת ופרפורמנס, ומדגיש את הגוף כאתר של ידע וטרנספורמציה. תיעוד זה מציג את השלב הנוכחי של המחקר: התלבושות שהושלמו, המוכנות כעת להיחקר בסטודיו כחלק מתהליך פרפורמטיבי שבו חומר וגוף נפגשים כדי לייצר שפה גופנית

חימום ומתחילה

"המסע אל ההוא שיושב למעלה" מבקשת לשאול מהו הכוח שיש לאדם לשנות את מציאות חייו — גם כשהדרך נראית חסומה. כמה מהפוטנציאל שלנו נותר רדום? אילו רעיונות מכשילים, פחדים או קולות עבר עדיין מונעים מאיתנו לראות את האור שלנו ולהשמיע את קולנו בעולם? היצירה מזמינה את הצופה להביט פנימה, לפרק אמונות ישנות, לרפא חסימות, ולפתוח אפשרות למעבר למישור חדש של הגשמה. באמצעות תנועה, דימויים ופיזיות עדינה ואינטנסיבית כאחת, אנו מקוות לאפשר לקהל לראות את עצמו באור חדש ולנסח מחדש את האפשרויות הפתוחות לפניו.
בווידיאו המצורף אנו חוקרות דמות שמופיעה לפתע בחיינו ומערערת את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. דמות שמעניקה פרספקטיבה אחרת על המוכר והידוע. אנחנו בודקות את השפה התנועתית שלה, את הדימויים שהיא מייצרת ואת הפעולות שהיא מביאה — ובעיקר משתעשעות ומתרגשות מרעיונות שממלאים אותנו שמחה.

״אני מרגישה שאני טובעת בתוך אוקיינוס גדול. יש לי בחילה, אולי מחלת ים. הגלים משתנים ומשנים את כיוון השחייה ואני מנסה להתמצא במרחב האינסופי, מחפשת סימן להיכן הצפון. מנסה להתמסר ולהינות מהלא נודע. ישנם רגעים שאני מרגישה שהכל גדול עליי ושאני רוצה לפרוש. אבל כשאני מרגישה את הקסם הכל קורה בקצב מסחרר, מתהלכת בסקרנות ובביטחון״.

כך כותבת הילה לויטה על תהליך היצירה שלה עם רועי כץ, שבה הם משחקים עם מקצבים שונים ומבליטים את הניגודיות. ״היצירה חוקרת את היציבות למול שבירה פיזית ורגשית. מי עמוד הטווח ומתי.  ממה אנחנו בורחים או אחרי מה אנחנו רודפים? למה אנחנו מייחלים או מצפים? אנחנו מתעסקים בשאלה היכן הלב והמבטים שלנו. מתי אנחנו באמת רואים זה את זו ומרגישים אחת את השנייה באינטימיות״.

זה השבוע השני שלי ברזידנסי. אני עובדת על יצירה שעוסקת בשירי ערש כתופעה תרבותית, רגשית, חושית וחושנית. מהרגע שנכנסתי לסטודיו היום ידעתי בעצם מה יהיה הסוף של היצירה, שזה מצחיק, כי עוד אין התחלה ואמצע. אבל ככה זה לפעמים, החיים הם לא לינאריים. אז כאן בוידאו אפשר לראות אותי בונה קטע קטן, מחברת בין הריקוד לקול.  הסטודיו מפגיש אותי עם הלבד שלי, עם העצמאות של הגוף שלי, עם העוצמות שלו, עם הפחד שלו, עם הזיכרונות שלו. העבודה התנועתית שזורה אצלי בעבודה קולית, אני תמיד שרה לעצמי. הקול הוא הכל, וכשאני מצליחה לפתוח אותו אז נפתח לי הריקוד והלב.

"מה זה משנה?" היא היצירה ששקד מפתחת במסגרת תוכנית תדר; יצירה שמתעסקת בתהייה על האופן שבו משתנים חיצוניים ופנימיים משפיעים על התחושות שלנו.
שקד שואלת שאלות, ודרך היצירה היא חוקרת את הפוטנציאל הגלום בשיבוש. היא מציעה התבוננות מחודשת בתנועה ובתפיסה – האם אנחנו חווים את הדברים כפי שהם? או כפי שפרשנו אותם? היצירה המרתקת הזו באה לערער על המציאות דרך הגוף, התנועה, התחושה וההשתנות.