תדר
תמיכה וחשיפה ליוצרי מחול ופרפורמנס עצמאיים
'תדר' תכנית דגל ייחודית לתמיכה וחשיפה ביוצר וביצירת מחול ופרפורמנס מקורית חדשה, יוצאת לדרך ומעניקה מעטפת רחבה של ערוצי תמיכה מעשיים ומקצועיים, למחקר, קידום, שיווק וחשיפה ליוצרה וליצירה למען השתלבות בתעשיית התרבות והאמנות בעיר.
לתכנית התקבלו 12 יוצרים ויוצרות מוכשרים אשר קיבלו מלגה למחקר ופיתוח יצירת מקור חדשה ורזידנסי במתקני הבית, לקידום יצירתם בין החודשים ספטמבר 2025 למרץ 2026.
באחת לחודש היוצרים מתעדים ומעדכנים את תהליך המחקר והיצירה בסטודיו.
התהליך יוצג באתר בית יעל וברשתות.
יוצרים - יומן מחקר
שקד זוננפלד
רקדנית ויוצרת, במקור מאלוני הבשן, רמת הגולן. בתיכון למדה במגמת מחול טבריה ולאחר לימודיה למדה בסדנא להכשרת רקדנים מקצועיים של ורטיגו, לאחר מכן למדה תכנית בין NOD Torino לאומית לרקדנים באיטליה. רקדה ב'להקת אדמה' והשתתפה בפרוייקטים נוספים ביניהם: היצירה "שרה" (הדסה ברנס), "היי את" (שיר צטנר), "רדיו כוריאוגרפיה" (נטע וויזר), "אנסמבל המעבדה", Peyyerns" (יוני רעם), "להקת מחולה" (סופיה גנדלמן), למדה ועבדה מעט עם הכוריאוגרפית קרן חורש בגון השתתפה בקליפים והפקות צילומים. יצירה עם חן בצלאל את הדואט "נק' 0" ו"בין לבין לבין…" שעלו במספר פסטיבלים ביניהם "יפו עד אגריפס", "פסטיבל בואנה", "פסטיבל ורטיגו" "ירושלים מארחת" ועוד…
כיום עובדת על יצירת טריו חדשה, מופיעה באדמה, רוקדת בפרוייקט של היוצרת הילה וניצה ומלמדת מחול ויוגה במסגרות שונות.
על היצירה: מה זה משנה | טריו | 15 דק'
היצירה מתעסקת בתהייה על האופן שבו משתנים חיצוניים ופנימיים משפיעם על תחושתנו – ומה קורה כשאותם משתנים חורגים מהתלם, משבשים את המוכר. האם נעים ולא נעים הם מצבים מוחלטים, או שמא מדובר בפרשנות משתנה, צלוית הקשר? מהו אותו רגע שבו משתנה קטן כמו עוצמה, תדירות או משך, מכריע את התחושה כולה ומטה את החוויה לכאן או לכאן. מתוך כך נולדת קריאה להתבוננות מחודשת, בתנועה ובתפיסה: האם אנחנו חווים את הדברים כפי שהם, או כפי שפירשנו אותם? ההזמנה לחשוב מחדש על הקיים ולהכיר במשמעות הסביבה והמשתנים, מהדהדת את הלב הפועם של היצירה. היא אינה מבקשת לאשר את המציאות, אלא לערער עליה – לרגע אחד – דרך גוף,תנועה, תחושה והשתנות.
יומן מחקר ויצירה פרק ראשון
05.10.25 | צלמת: מיילו בן יוסף | סולו שירה. סולו שקד. | חיפוש ובקשה אחר משאלת לב עמוקה ותחושה של חוסר הצלחה שחוזרת על עצמה
ג'וי ברנרד
אמנית רב-תחומית, כוריאוגרפית, במאית, רקדנית וכותבת. היא יוצרת במחול, בתיאטרון חזותי ופיזי, בוידאו, בסאונד ובכתיבה. ג'וי היא בעלת תואר ראשון במחול מטעם האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. היא למדה לקראת תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב והיא בוגרת של התוכנית הדו-שנתית ללימודי מחול ויצירה של ביה"ס "הקבוצה", ולימודי משחק בסטודיו מאיה בכר. כיום היא סטודנטית לתואר שני במחול, עם התמחות בכוריאוגרפיה, באקדמיה למוסיקהולמחול.
ביצירותיה ג'וי חוקרת את הקשר בין שפת הגוף לשפה הכתובה והשפה המדוברת. היא הוזמנה להציג אותן בפסטיבל הקולנוע באתונה, בפסטיבל סרטי האמנות של ברוקלין, בפסטיבל הקולנוע העצמאי של קיוטו בפסטיבל הפרינג' ירושלים, במחול שלם, בתיאטרון החנות, במוזיאון רמת גן לאמנות, במוזיאון זומו, בגלריה אלפרד, בסדנאות האמנים בתל אביב ועוד. כפרפורמרית וכדרמטורגית, ג'וי שיתפה פעולה עם אמניות חזותיות ויוצרות מחול כדוגמת הילה בן ארי, עדי ארגוב, יערה צח, שרון ולבסקי ואחרות. היא מורה לאימפרוביזציה במחול, קומפוזיציה, כתיבה יוצרת ופילאטיס. בנוסף לפועלה כאמנית, ג'וי היא כותבת, עיתונאית ומבקרת אמנות ומחול. כתיבתה רואה אור במגוון עיתונים וכתבי עת, ובהם: מגזין פורטפוליו, עיתון "הארץ", ערב רב, מגזין Creative Writing, הג'רוזלם פוסט, Flash Art, Collectors Agenda, The Art Newspaper ואחרים.
על היצירה: קול קולי שלי (שיר לי שיר ערס) | סולו | 25 דק'
הסולו "קול קולי שלי (שיר לי שיר ערש)" הינה יצירת מחול ומוזיקה חדשה בתהליך שבה אני חוקרת בגופי ובקולי שירי ערש כתופעה תרבותית ופרסונלית כאחד, בשיתוף עם הויולנית, המוסיקאית והאמנית הרב-תחומית מאיה פליקסברודט בהשראת שירים שלמדתי מבני זוג לשעבר, מאבי, מסבי המנוח ושירים ששרתי לבן החורג שלי לפני שנפרדו דרכינו, אני יוצרת טקס להחלמה ולחלימה דרך הגוף, שדרכו אני מבקשת לשחרר את הקול הנשי שלי מההשפעות הגבריות שהוטבעו בו, אך גם מאמצת אותן ומגיבה אליהן.
יומן מחקר ויצירה פרק ראשון
זה השבוע השני שלי ברזידנסי. אני עובדת על יצירה שעוסקת בשירי ערש כתופעה תרבותית, רגשית, חושית וחושנית. מהרגע שנכנסתי לסטודיו היום ידעתי בעצם מה יהיה הסוף של היצירה, שזה מצחיק, כי עוד אין התחלה ואמצע. אבל ככה זה לפעמים, החיים הם לא לינאריים. אז כאן בוידאו אפשר לראות אותי בונה קטע קטן, מחברת בין הריקוד לקול. הסטודיו מפגיש אותי עם הלבד שלי, עם העצמאות של הגוף שלי, עם העוצמות שלו, עם הפחד שלו, עם הזיכרונות שלו. העבודה התנועתית שזורה אצלי בעבודה קולית, אני תמיד שרה לעצמי. הקול הוא הכל, וכשאני מצליחה לפתוח אותו אז נפתח לי הריקוד והלב.
דניאל גליה קיינד
כוריאוגרפית, יוצרת בינתחומית ואשת חינוך ושינוי. בוגרת MA בכוריאוגרפיה מ‑ArtEZ בהולנד. מציגה בעשרים השנים האחרונות בישראל, אירופה וארה"ב. מייסדת פרלמנט האמהות (עם מירב דגן) וקהילת אנ"ת לאמנים חברתיים (אמנות נותנת תרומה). פועלת בזירה הבינלאומית לקידום שיתופי פעולה בערוצי האמנות, חשיבה, מדיניות ושלום אחראי, לאחרונה בעיקר באמסטרדם (תאטרון פראסקטי) ולוס אנג'לס (עם פטריס קולורוס ועוד).
על היצירה: זכרון חי של תקופה מופרעת | סולו | 40 דק'
סולו אישי-ציבורי חדש מאת ובביצוע דניאל גליה קינד, חוקרת מחול ואם, מביא את הגוף כארכיון חי של תקופה מופרעת: בין הריון ולידה למלחמה, בין פעילות באמסטרדם ובעולם להחזרת החטופים-לבין ירושלים, בה הגוף עצמו חי את האימה. בין הפחד להסתחרר למטה עם הרוח לחיפוש תקווה אצל ארבעים אמהות ישראליות ועוד עשרות בינלאומיות, היצירה מבקשת לבחון את זיכרון הגוף: תאי ותנועתי; ואת יחסי הגומלין שבין גוף, רחם, תודעה ומציאות קשוחה וקשיחה. החלל יורכב משלושה קירות עליהם יוקרנו רגעים מתוך ארכיונים אישיים וציבוריים של פרלמנט האמהות ובתוכם תתקיים תנועה חיה רציפה. בשאיפה ליצור מרחב של עיבוד והאזנה המאפשר להכיר את צלקות הגוף ואת הידע החדש שנרשם בו.
יוצרת הוידאו: טל קרונקופ
יומן מחקר ויצירה פרק ראשון
אחרי שנתיים של השרדות אני מחפשת אדמה בתוך תקופת הבין לבין הזאת.
מה יושב בתוך התאים שלי, מה התיישב בהם והפך להיות השפה התנועתית המיידית שלי? מה ההבדל בין דפוסי התנועה וההתנהגות לבין הזכרון התאי? אני מרגישה שאני רוצה להגן על התאים, לנסות לרפא אותם. להתייחס אליהם בעדינות רכה, כמו לניו בורן. בלילה שלפני חזרת החטופים החיים פגשתי את חברי הטוב שאחותו נחטפה וחזרה בעסקה הראשונה בכיכר. זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי את החיוך שלו. זה חיוך מהחיים שלפני שבא לבקר לרגע. באותו רגע הבנתי שהבן השני שלי לואי לו-יהי, (בעממית לואילו), לא הכיר אותי שלפני המלחמה. הוא לא הכיר את איך שהחזקתי את הגוף, את החיוך שלי, את השטויות, את הצחוק. זה לא שהם לא קיימים, אבל הם נטועים בתוך מציאות אחרת לחלוטין.
בחומרים שצירפתי, אני נעה בין העדינות הרכה, ה-פחות שהאמא שבתוכי מבקשת לתת לגוף, המקום שהוא מבקש להיות מפורק חסר צורה, לבין כוחות המאבק על החיים, כוחות הלביאה, כוחות ההשרדות. כוחות חזקים וקפוצים, שדורשים לצאת החוצה. בתוכם, אני מגלה, יש בכל זאת תנועה עגולה. בודקת מה נצרב, כמו כתב ברייל על הגוף שלי. אני מבינה שאני מגלה מה שפת התנועה שלי, אבל גם מסלילה אותה במקביל. על איזו אדמה את רוקעת? האם את יכולה למצוא מקום של נחת בקרקע? על איזו אדמה את מונחת? מאיזה עפר את מרימה צעקה? לאיזה אופק את מביטה? מי הגוף הזה?
שלום גוף, מה שלומך?
יוצרת הוידאו: טל קרונקופ
