נְשִׁיָּה היא תערוכה פרפורמטיבית בתהליך. פרק שלישי בטרילוגיה המבררת נשיות ואנושיות לאורו ובצילו של משאב האימהות. בהמשך לעיסוק בעדנה וזעם סביב איקונוגרפיה נוצרית ופולקלור נשי מהעולם, היצירה הנוכחית הופכת באטריבוטים של שפע, בהשראת הפסל מרובה השדיים של ארטמיס מאפסוס מאסיה הקטנה ופולחן האלה האם. שפע בתוך שימוש יתר, הן ממשי והן סימבולי, נעשה עויין ובלתי צפוי. בוסתן של נשיות דמונית פוסט פונקציונלית.  בין הטבעי לסינטטי, בין קדום לעתידני נעה באי נחת האשה, בשבייה בין טבע לתרבות.  נְשִׁיָּה היא שכחה, קבר, שאול. אך השפה העברית מעלה אפשרות של קשר לנשיות. אני מקבלת הזמנה זו לתור אחר תודעה פלואידית של טרום ואחרית, רע וטוב, מוות וחיים.